חזון העצמות היבשות

בפרק ל”ז בספר יחזקאל מובאת נבואה אודות חזון העצמות היבשות.

(א) הָיְתָה עָלַי יַד ה’ וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה’ וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. (ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.

יחזקאל מתאר את ההתרחשות בזמן הנבואה במילים יוצאות דופן: הייתה עלי יד ה’. יד, ולא רוח כפי שהיינו מצפים לקרוא. רש”י מבאר שם: “כל יד ה’ שבנבואה לשון כפייה הוא, שהייתה הרוח כופה אותו לילך כמשתגע…”. כלומר – הנביא יחזקאל מעיד על עצמו כי לא רצה ללכת ולנבא את הנבואה שלהלן. אמירה זו מתמיהה אל מול הסכמתו בתחילת הספר להיות נביא לישראל. גם השימוש במילה “ויוצאני” רומזת על כך שה’ הוציא את יחזקאל מהיציבות שלו, הנבואה הזו מגיעה כשיחזקאל מתנגד לה והיא מערערת את יציבותו. נראה בהמשך מדוע לא היה נוח ליחזקאל לנבא נבואה זו.

יחזקאל מונח בתוך בקעה, והמילים “סביב סביב” מצביעות על כך שהבקעה הייתה עגולה. המעגל הוא צורתו של הטבע שכן הוא מחזורי וסב סביב אותן נקודות ידועות, ובקעה היא מקום נמוך. זהו מצבו של עם ישראל בנבואה זו: הוא שקוע במציאות החומרית והנמוכה של החיים.

הבקעה מלאה בעצמות. הרב קוק מסביר בספרו עין אי”ה כי בעצמות יש ריכוז גבוה של אנרגיית חיים אך ללא הרגשה. כלומר, מדובר במצב בו קיים כוח בסיסי, מרוכז, המאפשר את המשך ההישרדות, אבל אלו לא חיים במובן המלא של המילה.

המהר”ל כותב שכל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה, והצורה היא ביטוי לתפקיד של הדבר – לכל חפץ ישנה צורה והיא המגדירה את השימוש בו. העצמות הן שנותנות את הצורה האנושית לאדם, הן המחזיקות אותו ומעניקות לו את עצמיותו. לא לחינם קיים בשפה המושג “עצם הדבר” המקשר בין העצם הפנימית והחבויה לבין המהות.

על רקע הבנות אלו,  ניכר כי בבקעה בה נמצא יחזקאל ישנו מחזה קשה: עצמות יבשות, פזורות, שאינן ממלאות את תפקידן ולא יוצרות צורה או אישיות. הגר”א מסביר כי העצמות הן של בית ישראל בגלות. כשעם ישראל נמצא בגלות יש לו רק את מימד החומר אבל הוא חסר את מימד הצורה – כל עצם, כל יהודי, חי את חיי קהילתו הפרטיים. ההיאחזות היא במימד ההלכה בלבד, ואין מקום להרחבה של הקודש למימדי חיים נוספים^[1]. יחזקאל מביט ורואה שהעצמות יבשות, וברור לו שכל עוד כל אחת לעצמה, הן עתידות להתפורר.

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה’ אלוקים אַתָּה יָדָעְתָּ.

לאורך כל הנבואות שמקבל יחזקאל מכנה אותו הקב”ה בן אדם, וכך מזכיר לו ללא הרף שהוא אינו חיה וגם לא מלאך. בעלי החיים והמלאכים הם נטולי יכולת בחירה, בעל כורחם הם ממלאים את רצון ה’ שכן הוא טבוע בהם והם “מתוכנתים” לבטא אותו. לא כך האדם, שעליו לפעול ולעבוד על מנת לגלות את רצון ה’ בעולם, והוא משלים את הבריאה על ידי מעשיו. בקוראו ליחזקאל בן אדם, הקב”ה למעשה דורש ממנו – עשה את פעולתך האנושית, פעל! אל תסתפק בדיבורים. ואכן אנו רואים כי נבואותיו של יחזקאל לרוב רצופות במעשים ופעולות.

לאחר קריאה זו יחזקאל נשאל האם העצמות יכולות לשוב ולחיות. מתוך מה שנאמר לעיל, יש ציפייה שיחזקאל יענה ממקומו האנושי, מתוך יכולתו כאדם להשפיע על העולם. אנו מצפים לאתעורותא דלתתא, השתדלות. ובנמשל – הכרה בכך שהמנהיגות הישראלית אמורה לעורר את העם ולהחיותו, אך לא כך עונה יחזקאל. יחזקאל מעביר את האחריות לפעולה לקב”ה באומרו “ה’ אלוקים אתה ידעת”. תשובה זו מביעה כביכול אמונה, אך בפועל זהו ביטוי למנהיגות רופסת שלא לוקחת אחריות ולא שואלת כיצד היא יכולה לקדם את חזרת עם ישראל לארצו.

במדרש מובא שבגלל תשובה זו נפטר יחזקאל עוד בגלות ולא זכה לראות בשיבה לארץ. גם כשמשה נקרא על ידי ה’ לגאול את עם ישראל הוא מביע התנגדות “מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם”^[2] , גם משה מעדיף שה’ יגאל את ישראל ולא שתהיה גאולתם על ידי בשר ודם. דרך הטבע היא קשה וארוכה, וגאולה על ידי משיח שירד מהשמיים תהיה קלה יותר, אך הקב”ה שולח את מנהיגי הדור לעורר את העם בעצמם ולקחת אחריות על השיבה לארץ. המדרגה הנדרשת מן המנהיגים היא העברת המסר שלא הכל בידי שמים וגם לעם ישנה השפעה על מהלך ההיסטוריה[3].

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה’ (ה) כֹּה אָמַר ה’ אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם (ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’.

הקב”ה קורא ליחזקאל לדבר אל העצמות, להביא את דבר ה’ לעם ישראל שבגלות. הכוזרי כותב שהקשר עם ריבונו של עולם יכול להיות שלם רק כשהעם בארצו. ישראל בגלות אומנם חיים את החיים ההלכתיים אבל לא שומעים את דבר ה’, שכן אותו ניתן לשמוע רק בארץ ישראל. תפקידו של יחזקאל ותפקידם של נביאי ומנהיגי הדור הוא לומר לעצמות שהן עוד יחיו ויתעוררו.

הנבואה מגיעה בשם כפול – שם הוויה ושם אדנות. בכל מקום שמופיע שם אדנות מדובר בהופעה אלוקית בהסתר, בדרך הטבע. לעומתו שם הוויה הוא שם שמבטא גילוי עליון. האיחוד בניהם הוא הופעת הגילוי בתוך עולם ההסתר. הבנה זו היא משמעותית לזיהוי הגאולה כשהיא מגיעה. כשמתחילים אנשים מהעם לבנות את בית המקדש השני אנו רואים שהעם בז להם: “כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת…” (זכריה ד’, י’), והכוהנים שזוכרים את הבית הראשון בוכים ומצטערים במקום לשמוח ממציאות תחילת הגאולה. העם לא רואה במקדש את מעשה ה’, בעיניהם זה זרובבל שבנה את המקדש.

אנו מזהים את הלך הרוח הזה גם עם הקמת המדינה. חלקים בעם, כולל צדיקים, מתקשים לראות במדינה את רצון ה’ ובעיניהם זוהי פעולה שבמקרה הטוב פעלו מספר אנשים על דעת עצמם, ובמקרה הרע מעשה שטן.

בנבואת יחזקאל מפרט הקב”ה את שלבי התחיה כדי להדגיש את התהליך המתחיל בבניין הגופני ורק לאחריו יכול להגיע הבניין הרוחני, אין אפשרות הפוכה.

(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. (ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם. (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה’ אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. (י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.

יחזקאל מנבא כמו שצווה, ואז קורה במציאות משהו שלא צוין קודם – יש רעש. חזרת עם ישראל לארצו לא נעשית בסתר ובשקט אלא מתעורר רעש בעולם כולו. הרעש מעיד על כך שמתרחש תהליך תחיה שאיננו נקודתי, פרטני עבור עם ישראל, אלא תהליך שמעביר את העולם כולו למצב חדש לגמרי.

העצמות מתקרבות “עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ” ולא “עצם אל רעותה” כיוון שכל עצם שמתקרבת לאחרת מרגישה שהיא מתקרבת לעצמה, מתחזקת ההרגשה כיצד כל יהודי הוא עצם בגוף הלאומי, כיצד כולנו שייכים לעם אחד. מהלך זה ראינו גם במציאות טרם הקמת המדינה, כשהנאצים הזכירו גם למי שעזבו את היהדות לפני דורות מהיכן הם הגיעו ולאן הם שייכים.

בניין הגוף בחזון יחזקאל נשלם כפי שנובא, עומדים אנשים שלמים אך ללא רוח: יש גוף לאומי, אבל רוח עוד אין.

יחזקאל קורא לרוח בהוראת ה’ ואכן נעמדים למולו חייל גדול ומלא עוצמה. יחזקאל נדרש לקרוא לרוח על מנת שיהיה ברור שזהו שלב נוסף ונפרד, ולא חלק מן הבניין הפיזי, הבנה שנועדה על מנת שלא יתפתח יאוש בליבם של ישראל.

במאמרו ‘להוסיף אומץ’ כותב הרב קוק על חבורת אנשים שחופרים בור על מנת למצוא מים. במהלך החפירה ישנם כמה שמתייאשים עוד לפני מציאת המים. כשסוף סוף מגלים מים הם דלוחים ולא ראויים לשתיה, ובשלב זה עוד קבוצה מתייאשת והולכת מתוך אכזבה. אך הנשארים ממשיכים לחפור ולבסוף מגיעים אל מקור מים חיים. הקבוצה שהתייאשה לאחר מציאת המים הדלוחים דומה לעמדה המביטה בגוף הלאומי נטול הרוח ומתייאשת. אומנם לא התפללנו לגוף ללא נשמה, אומנם המציאות דלוחה וקשה לחיותה, אך אין מקום לייאוש שכן זהו רק שלב בדרך.

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. (יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אלוקים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל (יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. (יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה’.

ריבונו של עולם אומר ליחזקאל שהעם חסר תקווה ועל כן צריך להביא אליהם את הנבואה על הגאולה. בנבואה זו חוזרת שוב ושוב האמירה שהגאולה היא מעשה ידיו של הקב”ה, להדגשה אל מול אלו החוששים שמדובר במעשה שטן.

קריאתו של יחזקאל רלוונטית מאוד למצב בו אנו נמצאים כיום – יתכן שבגוף הלאומי עוד לא הכל מושלם, הרוח עוד לא הופיעה במלואה, אבל אסור להתייאש ומחובתם של המנהיגים להזכיר זאת לעם: לאחר סיום הבניין הלאומי תפוח בנו בעז”ה רוח חדשה.

רוח זו תשוב ככל שנעורר את הופעת רצון ה’ בכל הבריאה. אנו קרואים להסתכלות עליונה, בה נופיע את אור השכינה בכל היקום. עלינו ללמוד ולברר מהו רצון ה’ בכל דבר, כהסברו של הרב קוק על “בכל דרכיך דעהו” – בתוך כל הדרכים, עלינו לדעת את ה’.

^[1] להרחבה בעניין זה עיין – אורות עמוד ס”ז

^[2] שמות ג’, י”א

[3] לעיתים במהלך ההיסטוריה, כאשר עם ישראל מתרשל בתפקידו ולא מחפש דרכים לקדם את הופעת רצון ה’ בעולם, הקב”ה כביכול נאלץ לקדם את המהלכים בעצמו, ואז ההיסטוריה “מוזנקת” קדימה ללא התחשבות במצב או ברצון של העולם והאדם. מציאות זו מהווה משבר קשה ביותר, שכן אנו מקבלים מעמד חדש בעל כורחנו, דבר השובר את מעמדנו הקודם וכך נוצרת תחושת חוסר איומה וכביכול עזב אלוקים את הארץ