השער אל החומה

כשנכנס עם ישראל לארץ ישראל בימי יהושע בן נון, הוא מתחיל את כיבוש הארץ בפעולה מפתיעה: הקב”ה מצווה את העם להקיף את חומות יריחו ולסובב סביבן עד שיפלו. במסכת ברכות^[1] מובא שהחומות לא רק נפלו אלא נבלעו באדמה.

עניין זה חוזר על עצמו בכיוון ההפוך גם בערב היציאה לגלות: “ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ועשה שם שלוש שנים ומחצה. בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה. ביקש לחזור, נתן הקב”ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה. וכיוון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים”^[2]. נבוזראדן אומנם לא מצליח לכבוש את ירושלים בכוחו, אך הוא מגלה כי החומה שוקעת בכל יום. הוא מחליט להמתין, ולבסוף החומה שוקעת מספיק עד שהוא מצליח לכבוש את העיר.

אנו רואים אם כן כי החזרה מהגלות והיציאה אל הגלות מאופיינות באותו הדפוס – חומה שוקעת המאפשרת כיבוש.

בילקוט שמעוני מובאת “שיחה” בין ריבונו של עולם והמלאכים: “הקב”ה נמלך במלאכים, אמר להן: עולם אני מבקש לבראות. אמרו לו: למה? אמר להן: בשביל עם אחד שנקרא ישראל. אמרו לו: ומה טיבן? אמר להן: …כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: והמים להם חומה מימינם”^[3]. פגישתם הראשונה של ישראל בחומה היא בקריעת ים סוף כשהמים יצרו סביבם חומה מגינה.

ביום הבריאה השני, כשהפריד הקב”ה בין מים עליונים ותחתונים, נברא גם מצב הגדר והגבול. קודם לכן, ביום הראשון, היה רק אור עצום, ואילו ביום השני מתחיל פוטנציאל הקיום. ללא גבולות אין לשום דבר יכולת להתקיים כיוון שאין הבדלים, אין שום נקודה בה נגמר דבר אחד ומתחיל דבר אחר. כל היכולת שלנו להבחין בין דברים שונים נובעת מכך שהם מופרדים זה מזה. מאידך, כשהגבול חונק מדי, אין לתוכן שבו אפשרות להתקיים. כך למשל לו גופנו היה עטוף בעור אטום לא היינו יכולים להמשיך ולחיות. הנקבוביות שבו הן המאפשרות לנו קיום מאוזן עם העולם.

במדרש שהובא מעלה, הקב”ה מבקש לשים גבול, חומה, בין ישראל והעמים. אנו רואים זאת גם במתן תורה: “מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית”^[4]. כלומר –  דפנות הגיגית מקיפות את העם כמין חומה. המהר”ל מסביר^[5] כי כפיית ההר היא למעשה הטבעת הצורך בגבולות וסדרים בעם ישראל, ולאחר שהוטבע צורך זה מובן כי העם רוצה לקבל את התורה כדי להוציא לפועל את טבעו. אנו לומדים מכאן כי האדם הישראלי זקוק לחומה, בלעדיה אין הוא יכול להביא את כוחותיו לידי ביטוי בעולם.

כזכור, כל קיומה של החומה הוא אמצעי לביטוי תוכן פנימי, ויותר מזאת – אנו רואים כי פגיעה בתוכן מחלישה את החומה, וגם להפך. אדם המדבר לשון הרע ופוגע בכך בתוכן ובמהות ישראל – נפגע בגבולותיו. תחילה הוא רואה צרעת בבית שהוא גבול רחוק יחסית, לאחר מכן בלבוש ולבסוף  – בעור, החומה הקרובה ביותר לנפש האדם. בשלב זה הוא אף יוצא אל מחוץ לחומות ישראל האמיתיות.

קל אם כן להבין מדוע החזרה מהגלות והיציאה אל הגלות אופיינו בנפילת חומות: כשעם פוגע בתוכנוֹ הפנימי, במטרת קיומו, החומה שלו נופלת מעצמה. הגויים בארץ חטאו לתפקידם ונאמר לישראל “לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ אלוקיך מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ…”^[6]. למעשה, בהקיפו את חומות יריחו, עם ישראל יוצר גבול חדש שממוטט את הגבול הישן. המסר האלוקי הוא שהעם בא כדי לבנות גבול חדש ולהביא תוכן חדש אל הארץ. בַּהמשך עקרון זה יפעל גם כנגד עם ישראל, והחומה הישראלית תיפול בידי נבוזראדן. אי יכולת לשמור על הגבולות הפיזיים וחלוקה של שטחי הגבול הם סממנים המצביעים על תוכן פנימי פגום.

כשמביטים על ההיסטוריה של ירושלים רואים קשר הדוק בין מצב החומות הפיזיות למצב הרוחני של העם היושב בה. הפעם הראשונה שאנו פוגשים את ירושלים הינה בימי מלכי-צדק מלך שלם, כהן לאל עליון^[7]. מדובר באדם בעל מעמד רוחני, ואכן הוא מוקף חומות.

לאחר מכן בכיבוש הארץ בימי יהושע אנו רואים שלא הורישו את היבוסי: “וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”^[8]. וכן בימי השופטים: “וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה”^[9]. גם יהודה וגם בנימין לא מורישים את היבוסי בירושלים התחתונה ולכאורה בנימין יושבים יחד עם היבוסי בשלום בעיר רב לאומית. בהמשך מתגלה לנו שמצב זה מתקיים רק לכאורה, ובפועל רק יבוסים יושבים בירושלים התחתונה: “…וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם… וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל-אֲדֹנָיו לְכָה-נָּא וְנָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה…”^[10]. כלומר בפועל העיר הינה עיר נוכרית, ואכן היא אינה מוקפת חומה, כיוון ששליטת ישראל אינה שלמה.

דבר זה משתנה במלכות דוד שכובש את שני חלקי העיר, מאחד את מלכות יהודה ובנימין ומתוך כך בונה להם חומה אחת. אומנם יש חומה, אך היא קטנה ומקיפה רק את עיר דוד המוכרת בימינו.

בימי שלמה, נקודת השיא של העם בארץ, ישנה ציפייה שהחומות יגדלו ויקיפו את השטח הגדול ביותר, אך שלמה מתחתן עם בת פרעה ומכניס אותה לעיר עוד בטרם סיום בניית החומות: “וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית ה’ וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב”^[11]. במצב שבו מוכנס תוכן מקולקל, מובן כי החומה לא תוכל לגדול לשיא גודלה. החומה גדלה אך יתכן שללא הכנסת בת פרעה היא הייתה מגיעה לשיא גודלה עוד בימי שלמה.

בזמן המלך אסא מתחזק התוכן הפנימי של עם ישראל, אסא מסיר את העבודה הזרה מהעם ומרחיב את החומות לגודלן המירבי^[12].

עם התרופפות שמירת המצוות של ישראל מגיעים בבל ושורפים את החומות^[13], וכעבור שבעים שנה – בחזרת העם לארצו – מתחיל נחמיה בבניית החומה שנית ומעורר את כעסם של תושבי העיר: “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה, וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים”^[14].

אמנם החומות נבנות בעליית עזרא ונחמיה, אולם מצב זה עדיין היה במדרגה פחותה ממה שהיה יכול להיות, וזאת מכיוון שלא עלו ישראל כחומה, כלומר עלו רק כיחידים ברשות האומות ולא בבת אחת: “… ‘אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’ אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”^[15]. ואומר ר’ צדוק שמכיוון שלא עלו כולם כחומה ויצאו מכלל עבדי אחשוורוש ומלכי אומות העולם – הגאולה לא הייתה שלמה, ובעצם מאז חורבן בית ראשון לא יצאו עדיין מכלל גלות^[16]. לא היה אז רצון לבניין הגשמי שיתן מענה להופעה הרוחנית.

עם זאת, ירושלים הולכת וגדלה, תורה שבע”פ הולכת ומופיעה, ולמרות החולשה הפיזית יש התגברות רוחנית – בתקופת הזוגות ולאחריה תקופת התנאים, ועוד יותר בתקופת החשמונאים. החומות מתרחבות הרבה צפונה, יש אפשרות להופעה רוחנית אדירה, ורבי עקיבא משוכנע שהמשיח כבר מגיע, כמתואר במדרש, שכאשר היה רואה את בר כוכבא היה אומר שהוא המלך המשיח^[17].

אולם אין אחדות בישראל, ויוצאים לגלות ארוכה מאוד עד שיחזרו ישראל לארץ ויתחילו בבניית “חומה  ומגדל”. אבל בתהליך זה, בגאולה האחרונה, ישנה שבועה: “‘בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה” ורבי זירא ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה –  כתיב קרא אחרינא ‘השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה’ וגו’. ורבי זירא – ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה – השבעתי אחרינא כתיב (יש פסוק נוסף בו מופיעה השבועה). ורבי זירא –  ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא (אותו פסוק נצרך למה שאמר רבי יוסי בן רבי חנינא)  דאמר – ג’ שבועות הללו למה? אחת – שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת – שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת – שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי”^[18]. אמנם בגאולה העתידית יש צורך בבניין הלאומי בתור שלב ראשון, אבל צריך להקפיד לעלות מתוך הבניין הרוחני, על מנת שהשלב הראשון לא יהרס.

שלב זה מכונה בפי חכמי ישראל ‘משיח בן יוסף’, והרב קוק מבאר^[19] שזוהי לאומיות ישראל מצד עצמם, דהיינו – כפי שלכל עם ישנם מאפיינים לאומיים – תרבותיים כגון ארץ, שפה, ערכי יסוד וכן הלאה, כך גם עם ישראל רוצה לחזור לארצו ולהקים בה את מדינתו. אולם אם שאיפה זו מנותקת ממטרתו של עם ישראל – לאחד את כל באי העולם לקרוא כולם בשם ה’ ולגלות את רצון ה’ בעולם – מתרחשת מעין רגרסיה אל השלב הראשוני, מה שמכונה אצל חז”ל הריגת משיח בן יוסף. בשלב זה נוצרת מאיסה בלאומיות הישראלית מצד עצמה, כאגואיזם מורחב של האדם הפרטי, ונוצרת דרישה, לעיתים תת-מודעת, לשמש דגם ואור לאומות העולם.

ומתוך תהליכים אלו של הגאולה, של בניין הגוף והרוח הלאומי, יקויים בנו הפסוק: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'”^[20].

^[1] דף נ”ד:

^[2] איכה רבה, פתיחתא ל’

^[3] ילקוט שמעוני על בראשית, פרק ב’ סימן י”ז

^[4] שבת פ”ח.

^[5] גור אריה על שמות, פרק י”ט פסוק י”ז

^[6] דברים ט’, ה’

^[7] בראשית י”ד י”ח

^[8] יהושע טו, סג. ועיין רד”ק על המקום: “לא יכלו בני יהודה להורישם – כתיב ‘יוכלו’ כי אף בזמן העתיד לא יוכלו עד שיבא דוד. וקרי ‘יכלו’ כי לא יכלו אז להורישם בעת כבוש הארץ, ואמרו רז”ל – ‘יכולין היו אלא שלא היו רשאים מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך'”.

^[9] שופטים א’ כ”א

^[10] שופטים י”ט ט’

^[11] מלכים א’, ג’ א’

^[12] דברי הימים ב’, י”ד א’-ו’

^[13] מלכים ב’, כ”ה ח’-י’

^[14] נחמיה ג’, ל”ג

^[15] יומא ט’:

^[16] מחשבות חרוץ פרק כ’ ד”ה ‘ורבי’

^[17] מדרש רבה איכה פרשה ב’ פסקה ד’

^[18] כתובות קי”א.

^[19] אורות עמוד ק”ס

^[20] ירמיה פרק ל”א, כ”ו-כ”ז