מגילת רות כמבנה האישיות של האדם

מאמר זה יעסוק במבנה האישיות של האדם כפי שנרמז במגילת רות, מלפני ירידת הנשמה לעולם, דרך התהליכים שהיא עוברת על מנת להשיג את מטרותיה^[1].

“וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו”^[2]

המגילה מתחילה במילה ‘ויהי’: “מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער”^[3]. בבריאת העולם נאמר “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר”, ויש להבין היכן הצער ב’ויהי’ זה. מציאות קיומנו בעולם הזה היא חסרה – על מנת שנוכל להגיע אל הבוקר יש צורך לעבור קודם את הלילה, בדרך אל הנשמה יש צורך להוליד גוף, וכן הלאה במישורים נוספים. החיסרון המובנה הזה, התהליך שיש לעבור כדי להגיע למטרה, הוא מקור הצער של הנשמה בעולם.

מגילת רות נפתחת ב – ‘וַיְהִי’ כיוון שהסיפור שהיא מספרת דומה לירידת הנשמה לעולם. “נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו”.^[4] הנשמה אינה רוצה לרדת, היא רגילה לאור אלוקי תמידי, ובעולם הזה ישנן הפרעות בינה ובין האור. לא נוח לנשמה בעולם הזה. אך הקב”ה מחליט כי בכל זאת עליה לרדת לעולם, ובתוכו משימתה היא לבחור ולהיפגש עם הקב”ה בכל רגע ובכל מצב.

במקום ממנו הנשמה מגיעה אין שינוים ואילו העולם הזה כולו תהליכים. זוהי משמעות הזמן – בכל רגע יש מציאות מתוקנת יותר שאליה עוד לא הגענו, וזה מצער, מכיוון שאין מנוחה, תמיד יש לאן לשאוף, לאן להתקדם. הנשמה הייתה מעדיפה לבוא למציאות מושלמת, לא לתהליך של התקדמות, אבל הקב”ה רוצה שנפשפש במעשינו ונתקדם, כי זו תכלית העולם הזה. עניינו של הפשפוש הזה הוא תמיד לבדוק כיצד ניתן להשתפר, מהו הצעד הבא אותו עלינו לעשות על מנת להתקרב לריבונו של עולם.

הפער בין הרצון להיות בשלמות ובין הצורך בתהליך גורם צער וכאב, אך זהו צער חיוני לאדם. כך העולם הזה בנוי – תפקידנו לבנות כלים, יכולות, על מנת שנוכל לבטא ולהגשים את הרצון הפנימי שלנו. בניית הכלים דורשת מאמץ, ואיננה מתבצעת בין רגע, אולם אם היא נעשית בצורה נכונה היא מביאה את האדם לאושר תמידי, שכן הוא תמיד מתחדש ולעולם אינו ‘דורך במקום’. ניתן לראות זאת לדוגמא באימון שמטרתו לפתח שריר בגוף – ע”י בנייה הדרגתית, כל פעם קצת יותר מהיכולת הקיימת, השריר נקרע מעט ומתאחה בצורה חזקה יותר. דבר זה נכון גם בחלקים האחרים של האישיות שלנו.

ברגע שיש תהליך אזי יש גם משפט, וזהו “שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים”. כשיש התקדמות בכיוון מסוים, יש גם את הצורך לבחון ולהכריע האם הכיוון חיובי או לא, האם מתקרב לרצון ה’ או לא.

זוהי ההקדמה המובאת לנשמה בטרם היא יורדת לעולם, ואז “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ”. רעב בגימטריה 272 כמניין ימי הריון. רעב זה הוא כניסת נשמה לרחמה של אישה.

גם התייחסות הפסוק דווקא לארץ מביעה בחינה של רחם: ההפיכה של היבשה, מלשון יובש, לארץ שהיא מלשון רצון, זהו תפקידו של הרחם. הרחם הופך את החומר היבש – לאדם שמסוגל לגלות את רצון ה’ וכך נוצר תינוק וזורמת נשמה לעולם.

כשתינוק נולד, הוא פועל ממדרגת הנפש. הנפש הבריאה היא הכוח שמצמיח את האדם כדי שיוכל להביא לידי ביטוי את הכישרונות שלו. הנפש היא הכוח שגורם לו לאכול, לשתות ולדאוג לשאר צרכיו, כשהמטרה היא לחיות ולגלות את רצון ה’. כפי שמלמד הרמח”ל הנפש הבריאה מקבלת על מנת לצמוח.

אולם כשתינוק נולד, הנפש שלו היא בהמית: הוא אוכל, ממלא את צרכיו ופועל ממקום תועלתני בלבד. האדם הבוגר איננו מתרגש מכך, כיוון שהוא מבין שכך ברא ה’ את התינוק, ולכן אינו דורש ממנו מה שאינו יכול לקיים.

“י”ג שנים גדול יצר הרע מיצר הטוב”^[5] – בגיל שלוש עשרה אדם צריך כבר להיות מסוגל לספק את צרכיו מבלי לחשוב מה הרווח התועלתני שיוצא לו מכך, אסור לו להמשיך ולתת לרוח הבהמית לנהל את חייו.

במגילה רות וערפה הן שתי בחינות הנפש: רות היא הנפש הבריאה, ועורפה היא הנפש הבהמית. רות מנסה לספק את כל צרכיה של נעמי, המבטאת את הנשמה, מתוך הבנה שכך תוכל להביע את רצון ה’ בעולם, ואילו עורפה לא מסוגלת להתעלות מעל האינטרסנטיות ובוחרת לספק את צרכי עצמה.

בגיל שלוש עשרה יכולה להופיע גם הרוח האלוקית, שהיא הרצון להתנהג נכון עם כל המציאות ולהיות כלי קיבול לרצון ה’. אולם ללא בניה נכונה של הנפש, עלולה להופיע הרוח הבהמית, כלומר – ניתוב כוחות החיים למטרות שאינן הופעת רצון ה’ בעולם. זוהי רוח מכלה שאינה מאפשרת לבנות כלים ראויים. במגילה רוח זו מופיעה דרך מחלון וכיליון שלא היו מסוגלים להיות כלים לרצון ה’.

בגיל עשרים כבר יכול להתעורר החלק הנשמתי, החלק באדם שרוצה להיטיב לשמה, הטבה לשם הטבה. במגילה נכתב “וַיֵּלֶךְ אִישׁ”. חז”ל אומרים ש’איש’ זה ביטוי לחוכמה עליונה, נשמת הנשמה, עשיית הטוב כפי שה’ רוצה בעזרת כל הכלים והרצונות שמספקות הרוח והנפש.

במגילה הנשמה היא נעמי ונשמת הנשמה זה אלימלך. בפסוק אנו רואים שהם בהליכה, הם לא מושלמים, הם בתוך התהליך שנועד כדי לגלות את רצון ה’. הם יוצאים “מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה”. הבית הוא מקום האחדות ועל כן מקום של גילוי שכינה, וגם לחם, מלשון הלחמה, מבטא חיבור^[6]. גם זיווג נקרא במקורות “לאכול לחם”^[7]. המילה ‘יהודה מכילה’ את שם ה’ ומעידה על מטרת ההליכה – הם הולכים לקראת שם ה’, מחפשים כיצד לגלות את רצון ה’ בתוך התהליך, בתוך העולם הזה.

אלימלך ומשפחתו הולכים “לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב”. שדה מואב הוא העולם הזה, כי שם נמצאת המשימה האלוקית: השדה הוא מקום בו “הורסים” זרעים – מטמינים אותם באדמה עד שהם נרקבים, ולבסוף התהליך הזה מצמיח משהו. העולם הזה הוא כמו שדה – יש בו הסתר פנים ומתוך כך מגיעה הצמיחה. תהליך זה מוכר גם בגוף האדם שעל מנת לחזק את שריריו צריך להתאמץ ולקרוע בהם קרעים קטנטנים כדי שיוכלו להתאחות לכדי שריר חזק יותר, כפי שראינו למעלה.

מניין מואב בגימטריה הוא 49 – שבע פעמים שבע. כמו בספירת העומר, בה אנו הולכים ומגלים את הקדושה הקיימת בתוך המציאות, הולכים ומתקנים את כל הבחינות של העולם הזה עד שיום החמישים זוכים למתן תורה, גם כאן יש התגלות של הקדושה בתוך הטבע, כשם שהנשמה מופיעה בעולם.

כשתינוק נולד יש מלאך שמשכיח ממנו את כל התורה שלמדה נשמתו כשהיה בבטן אמו, וכך בלידתו הוא אינו יודע מה רצון ה’. נקודה זו מקבילה ל”וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ” – הנשמה לא יכולה לבוא לידי ביטוי. כאן לא מסתיימות הצרות וגם מחלון וכליון מתים.

חולפות עשר שנים מירידת המשפחה לשדי מואב, וחז”ל אומרים שיש להוסיף למניין השנים גם שלוש שנות עורלה שאינן נכנסות בחישוב וכך ברמזי המגילה מגיע הילד לגיל שלוש עשרה.

בגיל שלוש עשרה מתעורר הצורך לחזור לארץ ולגלות בה את רצון ה’. כפי שאמרנו, רות רק רוצה לגלות את רצונה של נעמי ובגלל זה היא מתחתנת עם בועז ומצליחה להחזיר את הנשמה לידי ביטוי כפי שהייתה לפני מות אלימלך.

“יֵשׁ מְגַמָּה אַחַת לַתּוֹרָה, לְעוֹרֵר אֶת הַצַּד הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּאָדָם, שֶׁיִּהְיֶה עָסוּק בְּמֻשְׂכָּלוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְיִהְיֶה סָר מִשִּׁקּוּעַ בֶּהֱמִי גּוּפָנִי, שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת כֹּחַ עַצְמִיּוּתוֹ.”^[8]

אדם יכול ללמוד תורה מתוך זרות, לראות בה מידע כמו שלל תחומי ידע אחרים, אך מי שלומד כך נשאר תלוש ואינו מאפשר לתורה לפעול בו את פועלה. לימוד תורה אמיתי מאפשר לתעל את הרצונות האנושיים לדברים נעלים, להשתחרר מהשיקוע הבהמי, ולהיות כלי להופעת הנשמה.

אדם שמחובר לתורה לשמה בוחר לאוכל, לישון ולמלא את כל צרכיו מתוך רצון שיהיו לו כוחות להמשיך וללמוד, הוא רוצה לקיים את עצמו כיוון שהוא מבין שתכלית קיומו היא לימוד התורה.

כשאדם מצליח להגיע למדרגה זו ולהעלות את כל צרכיו, הוא מגלה את עצמיותו, את מי שהוא באמת. ככל שאדם יותר בהמי הוא חי מהסיבות הלא נכונות, נותן לטבע להפעיל אותו, ועסוק בבניית תדמית וגאווה כיוון שאין לו עצמיות משלו והוא אינו יודע מה לעשות בעולם.

בעת לימוד תורה לשמה האדם שומע את דבר ה’. לעיתים יש גם תנועה הפוכה – האדם חש געגוע וצורך לדבר בעצמו ולהביע את אהבתו לרבש”ע. שתי צורות קשר אלו משפיעות זו על זו: ככל שלומדים יותר את דבר ה’ כך גדלה אהבת ה’ והרצון להביעה, וכן להפך – ככל שמדברים עם הקב”ה כך מקבלים כוח ללמוד עוד את דבר ה’.

בחג השבועות עם ישראל כולו מקבל את התורה ונפגש עם רצון ה’, ועל ידי כך מתעורר החלק הרוחני של כל אדם בעם ומתעלה עוד קצת לקראת גילוי נשמתו ועשיית רצון ה’ בעולם.

[1] מאמר זה מתבסס על דברי הרב מנחם מנדל משקלוב בספרו מנחם ציון, ועל דברי הזוהר חלק א עמ’ פ

[2] מגילת רות א’, א’

[3] מגילה, י’:

[4] עירובין י”ג:

[5] פסיקתא דרב כהנא, נספחים ג’

[6] בכלל, האותיות ‘לח’ מהוות שורש לכל הפעלים והשמות המבטאים סוג של חיבור או קשר – לחי (מחברת בין שתי הלסתות), לחם (מחבר מרכיבים שונים), לחן (מחבר תווים), לחץ.

[7] ב”ר פו ו, סנהדרין עה

[8] אורות התורה ו’, ה’.